אריאל קלנר

״אם אין לחם, תאכלו עוגות״. הפער המוסרי בין עם של גיבורים למעמדות אליטיסטיים בלתי נבחרים מגיע לנקודת רתיחה.
בדברים הבאים אין השמצה כלפי החולקים על עמדותיי הפוליטיות או הערכיות אבל אי אפשר עוד לשתוק כלפי החרפה המוסרית ורמיסת כל הנורמות המתגלות לעינינו.

מה משותף לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב איתן אורנשטיין ולסגן מפקד אוגדה שנכשל הן בתרגיל והן בטבח ואשר התמנה לבדוק את כשלי ה 07.10?

עכשיו כשנחשפות ההקלטות שמראות לנו שעיסקת מינויו של אורנשטיין מעלה חשד לשוחד ברמות הקשות ביותר ושחיתות מטורפת ואיש לא עוצר את השופט הלא נכבד ואת כל המעורבים, אנחנו לומדים כמה אכפת לזועקי ה״ד-מו-קר-ט-י-ה״ והתנועות לאיכות השלטון למיניהן מהערכים שלמענם שרפו את המדינה לפני שנה. הדבר היחיד שמעניין אותם זה שימור ההגמוניה.

כשמתברר שסגן מפקד האוגדה ברעים שפיקד הן בתרגיל שנכשל ב 03.10 והן בטבח עצמו, אשר התמנה להיות הבודק של ארועי הטבח (כאשר היחידים שהודחו עד כה הם הקצינים שירו בשוגג על אנשי הסיוע ההומניטרי מחו״ל), אנחנו מבינים כמה דברים על הערכים שעומדים בבסיס התפיסה הערכית של בכירי הצבא. אותם בכירים שנכשלו באופן מוחלט ומחפיר בדבר שהוא ליבת עיסוקם ואחריותם.
וכמובן שגם כאן איש מ״תובעי האחריות״ לא מזדעק. שימור ההגמוניה חשוב מכל דבר אחר.

מכל אלה ניתן ללמוד: בישראל יש אליטה רקובה ששולטת בסגנון מארי אנטואנט בממסדים הצבאיים, המשפטיים והתקשורתיים ואשר ממשיכה בכל כוחה במלחמה היחידה שמעניינת אותה: דיכוי הרוב היהודי וניצול תמימותו ונאמנותו לעם ולמדינה ואז שלילת זכות בחירתו והצגתו כמשיחי או כבבון נבער.

ועכשיו יקומו כל הצדקנים וישאלו: מה עם נתניהו?
וזה בדיוק ההבדל בין דמוקרטיה לעריצות. נתניהו הוא מנהיג נבחר אשר יעמוד לדין הבוחר לכל המאוחר בסוף הקדנציה. הקצינים והשופטים הם דרגים ממונים.
עצם הדרישה מנבחר הציבור להסתלק מהחיים הציבוריים בלי קשר לעמדת הציבור והסלחנות כלפי פושעים במערכת המשפט ורשלנים במערכת הצבאית מלמדת על הגישה אשר מקובלת רק בדיקטטורות אפלות. דיקטטורות שאפילו לא מנסות לייצר מראית עין של דין וחשבון לציבור.

חשוב לי לציין שוב שאין כאן השמצה כלפי החולקים על עמדותיי הפוליטיות או הערכיות אבל אי אפשר עוד לשתוק כלפי החרפה המוסרית ורמיסת כל הנורמות המתגלות לעינינו.

שעת חשבון הנפש של העם מתקרבת. הפער המוסרי בין העם שנושא בנטל, שנהרג ונפצע למען המדינה לבין מעמדות אליטיסטיים שכל מעייניהם נתונים לשימור מעמדם, מגיע לנקודת רתיחה.

פרשת תזריע - השמירה על בריאות הציבור; על סכנת לשון הרע נגד קבוצות שחושבות אחרת; ועל התרופה

בריאות הציבור
=========
כל הנגעים שבפרשה לא שייכים לעולם הרפואה.
הכל שייך לתורת חיטוי וטיהור הנפש. לכן המטפל הוא כהן ולא רופא.
והטיפול, עיקרו אינו טיפול במחלה פרטית, אלא דווקא עוסק בבריאות הציבור והגנה על הציבור.
על כן ההוצאה מחוץ למחנה, ההרחקה והבידוד.
אפילו מרים הוצאה מחוץ למחנה כשנענשה בצרעת לאחר שמעדה בלשונה.
גם צרעת וגם רכילות עוברת ומדבקת מאדם לאדם בידי הלשון. לכן, כדי למנוע את המשך ההדבקות והתפשטות הנגע הפיזי והמוסרי יש לבודד.
טובת הכלל היא שחשובה ולכן העיסוק המרכזי הוא בציבור ובדאגה לשלומו.

לשון הרע נגד קבוצה
============
כולם בעם ישראל מסכימים היום שהאתגר הוא אחדות והאויב המר ביותר של האחדות הוא לשון הרע.
לשון הרע חמור מאוד בין אדם לחבירו, אבל כשמכתימים קבוצה חברתית שלמה, הרי זה הרס של ממש.
כמה אנרגיה בזבז עם ישראל לפני שבוע כשצד אחד מאשים את המפגינים שהיכו שוטרת עד שהתברר שהמפגין נדחף על השוטרת והצד השני תקף את המחנה הפוליטי שלי כאילו הסתה ואלימות מובנית הביאו לארוע הדריסה (בנוסף לתיאורים סטריאוטיפים אחרים), עד שהתברר שמדובר היה בתקלה טכנית ברכב.
כמה שעות וכמה אנרגיה ביזבזו רבים בעם ישראל במלחמה בקבוצה הפוליטית המתנגדת. והכל בשעה שהאויב בשער.

ברמה הפרטית אני מודה לקב״ה שלא נגררתי לקלחת. אבל את הלקח כדאי שכולנו נלמד.
הרב יונתן זקס מסביר שכשלשון הרע מופנה בתוך הקבוצה, הוא זורע חשדנות וקנאה. כשהוא מופנה החוצה, הוא עלול להוליד יהירות, צדקנות, גזענות ודעות קדומות - תופעות הרסניות לעמידתה המוסרית של כל קבוצה שהיא.

ביקום מקביל - הלוחמים בשטח
==========
ביקום מקביל, הלוחמים שלנו בתוככי רצועת עזה, נחשפנו גם לדרך הריפוי מאש המחלוקת ולשון הרע.
ריף הרוש הי״ד, לוחם אגוז בן 20, בן קיבוץ רמת דוד, אשר נפל בשבת ברצועת עזה יחד עם שלושת חבריו: סרן עידו ברוך, סמל אמיתי אבן שושן וסמל עילאי צעיר.
בפתק שהיה מקופל בבגדיו היו כתובות מילותיו של ר׳ אלימלך מלזי׳נסק: ״וְתַצִּילֵנוּ מִקִּנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ וְלֹא יַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עַל לִבֵּנוּ וְלֹא קִנְאָתֵנוּ עַל אֲחֵרִים, אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה:״

יש ימין ויש שמאל, יש חרדים, יש דתיים, יש מסורתיים ויש שלא, יש התומכים בראש הממשלה ויש המתנגדים לו ואשר תומכים באחרים. אפשר וצריך להתווכח אבל את אש השנאה, בטח שאת לשון הרע כנגד קבוצות שלמות, צריך להוציא מחוץ למחנה. בטח בשעה זו.
צוואתו של ריף הרוש הי״ד צריכה להיות חקוקה בליבנו.

שבת שלום!

פרשת שמיני ושבת חודש
שבת חודש: חירות מכבלי הזמן, פרשת שמיני: ״וַיִּדֹּ֖ם״ - מאהרון הכהן עד חגי לובר.

שבת חודש
====
השבת שלפני ראש חודש ניסן נקראת שבת חודש.
״הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה:״ רגע לפני החירות מצווה עם ישראל על קידוש הזמן.
החירות של עם ישראל היא לא רק מהמצרים, היא גם מהזמן.
הדם על המשקוף היה הסימן למלאך המוות, קידוש הזמן היא הסימן למלאך המוות של ההסטוריה.
העם היהודי יזכור את יציאת מצריים לנצח וינחיל את ערכיה לעולם כולו;
אלה מתוכנו שביקשו לשכוח את העבר, למחוק את קדושת הזמן ולאמץ כל אופנה עכשווית, ירדו מרכבת הנצח שעליה נוסע העם היהודי.
העם היהודי יביא את בשורת החירות, יקדש את הזמן, ינציח את המאורעות וינצח את משעבדיו.
השיעבוד לערכי הנצח הם הדרך לחירות
או כמו שניסח זאת רבי יהודה הלוי: ״ עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד ה׳ הוּא לְבַד חָפְשִׁי:״

פרשת שמיני
====
רק אחרי פרשות שעיסוקם הקרבת קורבנות, מתחיל העיסוק במאכלות.
אולי הדבר מלמד אותנו שרגע לפני שאנחנו ממלאים את עצמנו, צריך ללמוד להקריב, לתת מעצמך, משלך למען הנשגב.
רק אחר כך מגיעה האכילה.
וגם היא עוסקת ב׳מה׳ ולא ב׳איך׳.
תרבויות שלמות עוסקות בנימוסי שולחן, ב׳איך׳. היהדות עוסקת לפני ה׳איך׳ ב׳מה׳.
וה׳מה׳ אינו שייך לקטגוריות של בריאות ולא לטעם ולא לחוזק או חולשה.
ה׳מה׳ שייך גם הוא לנשגב - לקדושה.
יש עמים שנמנעים מאכילה כי חיות מסוימות קדושות בעיניהן.
אולם אצלנו לא החיות קדושות אלא ישראל קדוש.
יש גם את עניין ההיבדלות, אבל ההיבדלות מעמים אחרים היא רק צד אחד שבהגבלות על המאכלים.
זה סימן היכר כלפי חוץ.
אולם, הצד הפנימי הוא החשוב יותר. כיבוש היצר. כיבוש פנימי שנותן גם כוח לעמוד מול הכוחות החיצוניים.

״וַיִּדֹּ֖ם אַֽהֲרֹֽן״ - מאהרון הכהן עד חגי לובר
======
אחרי המוות הטראגי של שני בניו, משה מנסה לנחם את אהרון ולומר לו שהקב״ה מתקדש על ידי מות הקרובים אליו.
״וַיֹּ֨אמֶר משֶׁ֜ה אֶל־אַֽהֲרֹ֗ן ה֩וּא אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה׳ | לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד״. התגובה של אהרון היא: ״וַיִּדֹּ֖ם אַֽהֲרֹֽן״.
אהרון נדם למרות שדווקא לו יש את כל הלגיטימציה לדבר, לשאול ולזעוק. אבל השתיקה של אהרון חזקה מכל צעקה.
תמונת השבוע בעיניי היא חגי לובר עם תמונת בנו יהונתן הי״ד.
חגי לובר, בנו ושאר משפחתו חיים מתוך תחושת הקרבה למען הכלל.
במלחמה האחרונה, יחד עם עוד רבים אחרים, התקיים בהם ״בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ״ ויהונתן נפל בקרב.
והנה השבוע, באצילות נפש, עמד האב השכול בדממה, מנסה לבטא אחדות ואהבת ישראל בזמנים שבהם שוב רוח הפלגנות מרימה ראש.
דממה שכל כולה אומרת עוצמת נפש, אהבת ישראל ואמונה עמוקה.

שנזכה להיות ראויים לדממה הזו ולרוח הזו.

שבת שלום!