פרשת כי תבוא תשפ״ד - קללת הגר שעולה מעלה מעלה; הקללות והשנאה לעם הנצח
===
מחר נקרא בפרשה על הברכות והקללות. הברכות קצרות, והקללות ארוכות ומסמרות שיער. אולי זהו רמז לתקופה הקצרה שבה היה עם ישראל עצמאי וריבוני, לעומת התקופות הארוכות של הצרות.
״הַגֵּר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּךָ֔ יַֽעֲלֶ֥ה עָלֶ֖יךָ מַ֣עְלָה וְאַתָּ֥ה תֵרֵ֖ד מַ֥טָּה מָּֽטָּה״
====
זוהי אחת הקללות המוזרות מכל הקללות שנקרא מחר. אנחנו מצווים על אהבת הגר, אז למה מפריע לנו שהוא עולה ולמה זה מגיע על חשבוננו? נראה שלא מדובר באותו גר. כאן מדובר בגר מסוג אחר – כזה שלא מקבל אותנו בארץ הזו.
המאבק לקיום המפעל הציוני בגליל הוא אולי המקום שבו הדבר מתבטא בצורה הבולטת ביותר. ״ה֚וּא יִֽהְיֶ֣ה לְרֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶ֥ה לְזָנָֽב״ אומרת לנו הפרשה על הגר. הקללות על המפעל הציוני בגליל לא מגיעות משמיים ולא מלחץ בינלאומי. שילוב של פוסט-ציונות ואובדן דרך הן הקללה הגדולה וגם התוצאה.
בגליל המרכזי מתרחשים תהליכי פלסטיניזציה ואיסלאמיזציה מואצים. הן הזהות הפלסטינית והן הזהות האיסלאמיסטית שוללות את קיומה של ישות יהודית בארץ ישראל. בכפר כנא נערים מפזמים פזמונים לזכר פורעי תרפ״ט, בעראבה ובסכנין אין זכר לסממנים הלאומיים של מדינת ישראל. בלב הגליל היהודים מהווים פחות מ-20%, והמגבלות הן על ההתיישבות היהודית בלבד. נראה שבמערכת הבירוקרטית בישראל רואים ביהודי נטע זר.
הדבר מתבטא בהפרשים עצומים במחירי הקרקעות, במדיניות מס מפלה לטובת הגר שאינו מכיר במדינת ישראל, ובמגבלות חמורות על כל הרחבת התיישבות יהודית. שלא לדבר על העובדה שעפ"י הנחיית היועמ"ש לשעבר, מני מזוז, לא ניתן להקים יישובים חדשים. הכרזת ממשלות ישראל על הקמת היישובים אסיף ומטר, רמת ארבל, היישוב יששכר, חרוב הגליל, קדמת כנרת, תל חציר ב', וגבעת אבימור נותרה כאות מתה.
ההגבלות וההתנכלויות הקשות גורמות לכך שההתיישבות היהודית אינה מתפתחת, לעומת עליה מטאורית בהתיישבות הערבית.
העתיד אינו מזהיר, בלשון המעטה. הנה טעימה קטנה מהתוכניות לעתיד: תוכניות לשילוש כפר כנא, מקום מושבו של סגן יו"ר הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, הרחבת סכנין ל-110,000 תושבים (פי שניים מכרמיאל), 7,000 יח"ד נוספות בטמרה, הגדלת עראבה ב-90%, והפיכת ג'דיידה-מאכר לעיר באמצעות הוספת 10,000 יח"ד נוספות. כך גם במג'ד אל כרום, דיר אל אסד, אעבלין ועוד.
אין חולק שיש לדאוג גם לפיתוח ההתיישבות הלא-יהודית, אך אסור להזניח את ההתיישבות היהודית, ואסור להשלים עם אפליה שיטתית וממוסדת של הציבור היהודי בגליל.
את המציאות הקשה הזו יש לתקן. אני לא מתכוון להניח לנושא. כבר במושב הכנסת הבא אניח הצעות חוק ויוזמות לשינוי מצב המפעל הציוני בגליל וההתיישבות בארץ ישראל. היוזמות יכללו הפחתת בירוקרטיה מיותרת כלפי התיישבות יהודית, קידום תכנון התיישבות יהודית והטמעת שיקולים גיאו-אסטרטגיים ברוח ציונית בפיתוח ההתיישבות.
מדינת ישראל - סוף לאנטישמיות?
====
היו שחלמו שמדינת ישראל תשים קץ לאנטישמיות. הם ראו באנטישמיות שנאת זרים בלבד. המציאות היא ששנאת ישראל לא תמה – היא לבשה פנים חדשות.
לא רק המרצחים הסאדיסטים של הנכבה, ולא רק הרשות הפלסטינית עם החינוך האנטישמי מגיל אפס והתעמולה האנטישמית. את האנטישמיות אנחנו רואים גם במערב. השנאה לישראל מגיעה היום בעיקר מהשמאל הפרוגרסיבי הקיצוני. היא מגיעה בשם הגנה על זכויות אדם כביכול, והיהודים מואשמים בפגיעה בהן.
בשבוע שעבר, בביקורי בוינה בכנס נגד אנטישמיות, הנחתי אבן לזכר כ-70,000 היהודים שנרצחו בשואה. כל רגע שדרכתי על המדרכות בעיר נזכרתי בבני עמי, שנאלצו לצחצח מדרכות אלה באקט של השפלה וביזוי.
בפגישותיי עם ראשי הקהילה היהודית, שמעתי על האנטישמיות ההולכת וגוברת – בקמפוסים ובמוסדות שונים. האנטישמיות נגד יהודים בעולם ושנאת מדינת ישראל נובעות מאותו מקום ומכוונות לאותה מטרה. אנחנו עם אחד.
בנאומי בפרלמנט האוסטרי הדגשתי שאנטישמיות היא לא רק פגיעה בקהילות היהודיות, אלא גם ובעיקר נגד מדינת היהודים. הרדיפה כנגד עם הנצח, הלוחם את מלחמת העולם החופשי נגד הברברים שמטרתם להשליט את השריעה על העולם כולו, והסטנדרטים הכפולים כלפי מדינת היהודים הם אנטישמיות לכל דבר ועניין.
מדינת ישראל לא פתרה את עניין השנאה. היא כן נתנה לעם היהודי כלים להגנה. השנאה אותה שנאה, אך היום העם היהודי לא רק מניח אבן לזכר נרצחיו – עם ישראל משיב מלחמה שערה. הוא לוחם בדרום, לוחם בצפון, לוחם ביהודה ושומרון ולוחם במזרח. הוא גם משלם מחירים כואבים. העם היהודי לוחם גם באנטישמיות ובצביעות של חלקים נרחבים בקהילה הבינלאומית.
הוא לוחם, והוא ינצח.
העתיד
====
לא קל להיות יהודי, אך גם אם קשה היום, אנו יודעים שהכול עוד יתהפך ועוד נזכה לימים טובים וגדולים.
