אני צה"ל. אחרי 270 יום מילואים בעזה ובלבנון. אין אדם אחד, אחד!! בכל הצוות, הפלוגה, הגדוד או החטיבה ששמעתי שאומר שהוא רוצה הסכם/ לנוח/ להתרענן. אנחנו רוצים ודורשים להביס את האויב, למגר אותו ואת היכולות שלו, ונילחם עם מקלות ואבנים אם צריך. איבדנו חברים, אחיינים, חברים של אחיינים, כדי שמה?!!? שעוד שנתיים יקראו לנו שוב? אחרי שהעמדנו את כל השאר על הולד רק כדי להילחם? באיזה זכות הם ככה זורקים לפח את כל מה שקנינו בדם? באיזה זילות מתייחסים לנופלים, ולנופלים שיהיו במלחמת לבנון הרביעית? וני יודע איזה אסון יקרה עד שיואילו בטובם להזעיק את הצבא? איזה משבר אמון הם יוצרים פה.. אני מתבייש. אני כואב. איזה אסון ההסכם הזה. הגופות של חברינו עוד לא נקברו, וכאילו קרבנם לשווא.